כתב: דור אבן-כץ, פרוריידינג.
רצף התפעול הקלאסי לקראת פניה מאופיין על ידי סדר פעולות ברור ומתואם מראש:
התאמת מהירות ע"י סגירת גז, שימוש בבלמים בהתאם לצורך, מבט ותנוחת גוף לקראת רגע ההיגוי, פקודת ההיגוי ולבסוף חזרה לגז לטובת היציאה מהפניה.
לא בדיוק פשוט ואולי מאפשר לכם להבין טוב יותר למה קשה לנו יותר בפניות מאשר בשאר המצבים. ה"סוויפר" היא חיה קצת שונה בנוף הפניות.
פניה המוגדרת כפניית "סוויפר", בשונה מהפניה הקלאסית, מתייחסת לאופן וסדר התפעול לקראת רגע ההיגוי ופחות עניין גיאומטרי המתייחס למבנה הפניה עצמה.
בפניית סוויפר, אופן וסדר התפעול אינו כולל שימוש בבלמים לקראת רגע ההיגוי, ובאופן כללי אין פער גדול בין – מהירות ההגעה לפניה – למהירות בזמן ההיגוי. בנוסף מדובר בפנייה יחסית פתוחה בתוך תוואי מסלול או כביש.
אפשר גם לציין שמותר לסגור גז לקראת רגע ההיגוי ועדיין אופן התפעול מתאים להגדרת הסוויפר. מה שאומר שלאו דווקא חייבים חלוקת משקל של 50/50 כדי שהפניה תוגדר כ"סוויפר". יחד עם זאת, נהוג לייחס את הגדרת הסוויפר לפניות מהירות "השוטפות" את התוואי (מכאן מקור השם, סוויפ זה לטאטא או לגרוף, תנועה שוטפת ומתמשכת – כמו פקודת ההיגוי בפניות מסוג זה).
הסיבה שפניות מסוג "סוויפר" משדרות לרוכב תחושות של "יציב ובטוח" היא שדחיפת ההיגוי מתקיימת במהירות גבוהה יחסית – ותחת כוח התמדה משמעותי של האופנוע. התוצאה היא אפקט מוגבר לאיזון החוזר המגיע מהכידון בזמן הדחיפה לצורך ההיגוי. זה משהו שלא מתקבל כשדוחפים את הכידון לטובת היגוי במהירות נמוכה (כמו למשל בפניות באימוני מגרש).
אלמנט נוסף המקל על הרוכבים להתחבר ולהרגיש נוח יותר עם פניות מסוג סוויפר הוא שבסופו של דבר, נדרשת משמעותית פחות קואורדינציה ויש פחות קריטיות לדיוק קטלני בטיימינג של חיבור הפעולות (שהרי בפניות סוויפר לא משתמשים בבלמים להאטה, מקסימום סוגרים גז) לעומת פניה עם בלימה לפניה ובוודאי כשמדובר בבלימה משמעותית.
